בתחילת דרכה היו לאדריכלית זאהה חדיד מעט מאד הזמנות עבודה ולקוחות. את זמנה הפנוי העבירה בעיקר ביצירת עבודות אמנות, ציורים מופשטים החוקרים את השפה העיצובית המתגבשת שלה.
עבודתה התכנונית המשמעותית הראשונה, תחנת כיבוי אש בגרמניה, הנה אדריכלות עם היבט פיסולי משמעותי, המשך ישיר לעבודתה כאמנית.
עבודותיה של זאהה חדיד היוו השראה למיליוני בני אדם, אך בצידם גם נמתחה לא מעט ביקורת. האם איכותו של בניין נמדדת בצורתו הפיסולית? האם מותר וראוי לתכנן מבנים זרים לחלוטין לסביבתם, רק כי הטכנולוגיה מאפשרת?
בישראל אנו מכירים את הביקורת נגד גשר המיתרים בירושלים של האדריכל סנטיאגו קלטרווה, או את ההתנגדות למרכז הסובלנות של האדריכל פראנק גרי. מבנים כאלה, שהנם פסל ציבורי המשנה את פניה של העיר והסביבה, עשויים להוות תופעה חולפת.
במקומם, עוסקת היום האדריכלות פחות בצורה, ויותר בפונקציה. לצד יכולת לבנות כמעט כל דבר העולה על הדימיון, חוזרים אדריכלים לגלות אחריות כלפי הסביבה, הקהילה והמרחב הציבורי. למבנים חדשים טובים יש אסתטיקה נפלאה, אך כזו הנגזרת מתוך אמת תכנונית כלשהיא כגון התייחסות לאקלים המקומי, התייחסות לקהילה או לשימושיו הפרגמטיים של המבנה.
איני רואה פסול בצורניות גרידא, על האדריכלות לחולל השראה ולפאר את תקוותיו של האדם לא פחות מאשר לענות על צרכיו המעשיים. יחד עם זאת, מבנה טוב בעיני הוא כזה שצורתו הנה חלק מראייה כוללת של המבנה הפיזי והתפקוד.
האדריכלית זאהה חדיד נפטרה החודש, והותירה אחריה מורשת מפוארת של מבנים חלומיים ואפופי סימני שאלה. האם יש להמשיך ולתכנן פסלים דיגיטליים בקנה מידה של בניינים, רק כי אפשר? האם האחריות לקיימות, לכלכלה ולעיר העכשווית, יחד עם מגמות מעניינות כעיצוב בתוכנות פרמטריות יולידו שפה תכנונית חדשה?
ז״ל זאהה חדיד, ותודה שהראית מה אפשר.